שאלה של פיסוק


הציצו בכתב ידכם ובדקו - עד כמה אתם משתמשים בסימני פיסוק כשאתם כותבים כתיבה חופשית. האם אתם מקפידים להשתמש בסימני הפיסוק החשובים, כמו פסיקים ונקודות בסופי משפט, או שאתם משתמשים במגוון רחב יותר של סימנים. או אולי גם את מה שצריך אינכם שמים, בשל פזיזות ומהירות, חוסר תשומת לב או שמא זלזול ורשלנות?


סימני הפיסוק הם חלק אינטגראלי מהכתיבה. הם מסייעים בהבהרת התוכן הנכתב ומהווים מעין אינטונציה שמוסיפה נדבך נוסף לדברים הנאמרים.



סימני הפיסוק הם אוניברסליים ויש כללים ברורים לשימוש בהם. אך אנו יכולים לראות שכותבים לוקחים לעצמם חופש רב בשימוש שהם עושים בהם. הרבה פעמים שימושם מותנה בפרשנות הספציפית שהכותב מעוניין לתת לדבריו, בהתאם למחשבותיו, לרגשותיו ולנסיבות בהן הוא נמצא. לכן, אופן השימוש בסימני הפיסוק גם הוא נותן ביטוי למהלכי הנפש של הכותב, בדומה לכתב היד.


סימני הפיסוק יכולים להעשיר את הנאמר, אך גם עלולים לסרבל אותו. אפשר לדמות זאת למרצה, שבמהלך הרצאתו נותן הדגשים, "משחק" עם האינטונציות, מסייג ומבקר את עצמו במהלך ההרצאה. הוא אולי מוסיף לה נופך מסוים, תיאטרלי, אבל לעיתים גם נוצרת תחושה שאינו סומך על התוכן עצמו.

בסימני פיסוק, כמו גם בתיקונים ובמחיקות יש תהליך של מודעות ובקרה. התייחסות לאיך הדברים נשמעים לקורא. יש בכך אלמנט של אחריות וביקורת עצמית של הכותב. הכותב המודע מפעיל תהליכי חשיבה והיבטים שכליים על הבעתו החופשית.


אפשר לראות בהרבה כתבי יד שהכותב או הכותבת אינם מסתפקים בסימני הפיסוק אלא מעשירים גם אותם. למשל, ניפוח הנקודה לכדי עיגול בסימני קריאה, בנקודותיים ובמקומות נוספים. אלו כותבים שהצורה חשובה להם לא פחות מהתוכן הנאמר, הם מקפידים על חיצוניותם של הדברים בגלל המשמעות הגבוהה שהם נותנים לדעת הסובבים אותם עליהם, מתקשים להבחין בין עיקר מטפל ואף מתיילדים ומתנחמדים כדי למצוא חן. בכלל, בשימוש בסימני פיסוק יש משהו דרמטי. בעיקר בסימני קריאה. אבל לא רק.


עודף בסימני פיסוק יכול לכוון אותנו להיבט הריגושי ולהגזמה, להבדיל מהענייני והפשוט. הם מהווים תוספות לכתב שכביכול מגוונות אותו, אולי בגלל הצורך של הכותב להעשיר ולגוון את חייו, אך נראה שזה נעשה באופן לא רלבנטי, העשרה חיצונית ותו לא. אין כאן תוכן אמיתי, אלו רק תוספות.

ריבוי בסימני פיסוק מלמד גם על תחושת חוסר במימוש עצמי של כישורים ויכולות, או הצמדות יתרה לנהלים וקושי להשתחרר. במקרים קיצוניים הם מגלים הפרעה נפשית של כפייתיות או פארנויה.

לעומת זאת, כאשר אין שמים את סימני הפיסוק המינימלים הנדרשים, יש בכך ביטוי לרצף חשיבתי מבולבל, צורך להתבטא על חשבון בהירות או יחס של זלזול מצד הכותב לקורא. ולא פעם זוהי סתם פטפטנות לשמה.


צריך כמובן לשים לב למיקומם של סימני הפיסוק, תוך כדי קריאת התוכן. קודם כל לבדוק האם המיקום שלהם נכון. יש כותבים ששמים, למשל, שורוק במקום חולם, או מנקדים באופן עקבי רק אות אחת, ולא תמיד זה מדויק מבחינת חוקי הדקדוק. כאשר עושים פסיק במקום נקודה או נקודה במקום פסיק, שוכחים לשים נקודה בסוף משפט, אלו דברים שיכולים להעיד על קושי בביטוי, קושי ברצף החשיבה, חוסר ריכוז ולעיתים על זלזול. ביצוע לא איכותי ומרושל.


נקודה (.)

הנקודה מסמלת הפסקה וסיום. סיום המשפט, סיום הרעיון, סיום תהליך הכתיבה. הרבה פעמים אנו נתקלים בחתימה שבסופה יש נקודה. זה מבטא פסקנות וחשדנות. שאף אחד לא יוכל להוסיף משהו, לשנות. אני את שלי אמרתי וזהו זה. במקרים כאלו, מעניין לבדוק מול החתימה את הכתב. האם גם בו יש סימנים לפסקנות והחלטיות, או שזה מופיע רק בהצגה כלפי חוץ.

נקודה מדויקת בכתב מהיר ופזיז מלמדת על יכולתו של הכותב לעצור מדי פעם את שטף העשייה ולבחון את הדברים מתוך ביקורת. נקודה בצורת פסיק מראה על שטף חשיבה מהיר.

נקודה דמוית עיגול מוסיפה לכתב כבדות. ניכר בה כי נעשתה בתשומת לב ובקפדנות, אך אין ספק שהיא מעכבת את שטף הכתיבה ומאיטה את מהירותה. נקודה מעוגלת, מלמדת על אסתטיקה מפותחת, ריסון וחוסר ספונטאניות, אך גם מבטאת ילדותיות ורגשנות.

נקודה מושחרת, הכוונה היא לנקודה שחוזרים עליה שוב ושוב. יש היתקעות והיא תמיד בולטת על הנייר. נקודה מושחרת לרוב מבטאת מצוקה. פריצה של תוכן מהתת המודע לתוך הפעילות השוטפת וסוג של טרדה מחשבתית. יש בזה משהו כפייתי לחזור על הנקודה שוב ושוב.


פסיק (,)

הפסיק הוא אתנחתא קלה במשפט. כמו הנקודה הוא מלמד על היכולת לעצור לרגע קט, לנשום, לפצל את המשפט. כיוונו של הפסיק הוא בכיוון הכתיבה. כאשר הוא רגרסיבי, יש בכך סוג של חשדנות, עיסוק עם העבר (צד ימין בכתיבה בעברית) ואף חשש להתקדם.




3 נקודות (...)

יש הנוהגים לעשות שימוש רב בשלוש נקודות רצופות באמצע הטקסט או בסופו. שלוש נקודות נותנות תחושה שיש לכותב עוד מה לומר אבל הוא בחר שלא לעשות זאת כרגע. אם אתם מבינים למה הכוונה... משאיר את הפרשנות לקורא ומתחמק מאמירה מפורשת. והמבין יבין. זה סוג של מניפולציה, להשאיר דברים מעט עמומים, רצון לשמור על סודיות ועל הקלפים קרובים לחזה. תופעה זו התחזקה כאשר החלו לכתוב יותר ויותר במחשב.


סימן קריאה (!)

משמעותו של סימן הקריאה הוא קודם כל ציווי. מי הוא האדם המצווה, גם כאשר אינו צריך לעשות זאת? שימוש בסימן קריאה לאורך טקסט חופשי, או רק בחלקו, הוא בדרך כלל סוג של פיצוי. פיצוי על תחושת חולשה פנימית, היטמעות, רגשות קיפוח. צורך לחזק את האמירה ואת הנוכחות באמצעות הרמת הקול, דרמטיות יתר, העצמה, הצבת אולטימאטום ואף איום. שימוש בסימני קריאה יכול גם לבטא מזג חם, מושפעות גבוהה מגירויים, תסיסה רגשית, התרגשות ורגשנות ולעיתים אף נטייה להיסטריה.

מכיוון שהשימוש בסימן הקריאה, פחות נפוץ מהשימוש בפסיק ובנקודה, הרי שחשיבותו גדלה והולכת ככל שנוכחותו בכתב תכופה יותר.

כמובן שיש לשים לב גם לשילובו בהבעה הגראפית כולה. אם כתב היד רפה ומשולבים בו סימני קריאה רבים יתכן ויש כאן אשליה של כוח רצון, שכנוע פנימי של אדם שיודע מה הוא רוצה.


סימן שאלה (?)

שימוש רב בסימן שאלה יכול להעיד על נטייה לווכחנות והתנצחויות. כמה סימני שאלה רצופים (???) מבטאים בדרך כלל שאלה רטורית. שאלה למטרת השאלה, מבלי לצפות באמת לתשובה. זה יכול להעיד גם על חוסר אונים.


שילוב של סימן קריאה עם סימן שאלה (?!)

לעיתים קושי להחליט מה מבין שניהם. אני שואל או אומר. ניסיון לתפוס את החבל משני צידיו, או אולי ניסיון לחשוף התלבטות והיסוס בקשר להחלטה כלשהיא.


מקף (-)

לעיתים המקף משמש כממלא חלל, ניסיון למלא שטח ריק שנוצר תוך כדי הכתיבה. למשל, חלל הנוצר ברווח גדול בין מילים. ייתכן והכותב חש בדידות וריחוק מהזולת והמקף משקף את הניסיון שלו להקטין את הרווח הזה, באופן לא מודע. המילוי הוא כביכול אסתטי, השטח הריק אינו הומוגני לעין. אך כמובן שיש כאן גם משמעות פנימית עמוקה יותר. פחד לחשוף את מצוקת הבדידות.


"מרכאות כפולות"

השימוש במרכאות כפולות אינו שכיח במיוחד. הוא סימן לציטוט או שם. כמו בשימוש בסימני פיסוק אחרים, גם בשימוש תכוף במרכאות, יש משום ניסיון להפגין שמירה על כללים ונהלים. ולצד זה, ניסיון לצמצם את האחריות על האמירה האישית מתוך תכסיסנות או הסתייגות והתחמקות מאחריות. זה לא שאני אומר את זה, אני רק מצטט אחרים. זה לא שאני מסכים עם הנאמר, זה פשוט משהו שאחרים אומרים. אני מביא את זה רק כמובאה.


(סוגריים)

סוגריים פוגמות ברצף ההבעה של הכותב, אך מאפשרים להכניס תכנים שכביכול אינם שייכים ישירות לטקסט. הכתוב בסוגריים בדרך כלל מבאר ומפרש את מה שנאמר, אך גם מאפשר לכותב לתת משמעות נוספת לתוכן הכתוב, מעין סב-טקסט.

סוגריים גם מאפשרים לכותב לבטא את הסתייגותו מהנאמר, ובכך הוא יכול בעצם לרכך או להחריף את דבריו ולתת פרשנות נוספת.


תת קו

תת קו הוא הקו הנמתח מתחת לכותרת, לחתימה, או למילה כלשהי. מטרתו לחזק ולהדגיש. במשמעותו הגרפולוגית יש בו משום תוספת לביטחון העצמי, חיזוק ה"אני", אך הוא גם מהווה בסיס ויציבות. כאשר תתי הקו מופיעים באופן מוגזם, אפשר לראות בהם תפיסה לא ריאלית של המציאות בדבר כוח ושררה, שתלטנות תוך ציווי על אחרים, והטלת אימה או סחטנות במכתבים אנונימיים.

כאשר הולכת הקו הינה נמרצת וחזקה, יש בכך ביטוי להתפרצות מאנית ושאיפת התבלטות.

כאשר מופיעים תתי קו בראשי פרקים בלבד מתבטאת בכך שאיפתו של הכותב לסדר וארגון, שמירה על שגרה ורשמיות. אם מופיע הקו מתחת לחלקי משפט, כנראה שיש כאן ביטוי לגישה עניינית ותכליתית של הבלטת עיקרי הדברים, כמובן יש לבדוק את תוכן המילים המודגשות. אם ביצוע התת קו נעשה ביסודיות ובקפדנות יתרה, כאילו נעזר הכותב בסרגל, יש כאן כפייה, שלרוב היא תוצר של חרדות ופחד מאיבוד שליטה.




ביבליוגרפיה: אודם – האדם וכתב ידו עמ' 312 -324.

כתבו: גילה כץ ודפנה חוטר-ישי

226 views

תתקשרו, נדבר!

054-4679746

gila.mkav@gmail.com

רחוב הקרן 4 א' פתח תקווה​

© 2018 כל הזכויות שמורות למרכז הישראלי לגרפולוגיה | עיצוב אתר WixMeUp | הצהרת נגישות