מי מפחד מוירג'יניה וולף? - סופרת גדולה ומיוסרת

'יקר מכל', כתבה לבעלה במכתבה האחרון, 'אני בטוחה שאני משתגעת שוב. אני מרגישה, שלא נוכל לעבור שוב תקופה נוראה כזו, כמו בפעמים הקודמות, והפעם לא אחלים עוד. אני מתחילה לשמוע קולות, ואינני יכולה להתרכז. על כן אני עושה את מה שנראה לי כמעשה הטוב ביותר '.

היא הניחה את המכתב על האח בטרקלין, נטלה את מקל ההליכה שלה ויצאה החוצה. שלושה שבועות לאחר מכן נמצאה גופתה, אחת הסופרות הגדולות של המאה ה-20, צפה במי הנהר.


אדלין וירג'יניה סטפן נולדה בלונדון ב -5.1.1882. אביה, סר לזלי סטפן, סופר ואיש רוח נודע. ואימה, ג'וליה דקוורת', היתה אישה יפה וחרישית. היו אלה נישואים שניים עבור שניהם. לאביה הייתה בת חולת נפש מנישואיו הראשונים ואימה הביאה לנישואים את שלושת ילדיה. יחד נולדו להם עוד ארבעה ילדים נוספים, ביניהם וירג'יניה.


אוירה של נוקשות וטירוף סמוי שררה מתחת לחזות המהוגנת של הבית. לזלי סטפן היה אדם אמיד, שהחזיק בביתו שבע משרתות, אך חשש מפני העוני. אחת לשבוע היה דורש שיביאו לפניו את ספרי החשבונות, ואחרי בדיקתם היה משתולל בטענה שמבזבזים את כספו, ושהמשפחה עתידה להתרושש. ג'וליה, אם המשפחה, נהגה ללבוש שחורים ובתו של לזלי, שהוחזקה סגורה, נתקפה תדיר בטירוף וצרחותיה הרעידו את הבית.


בגיל שש החלה מסכת של גילוי עריות, שעתידה להשפיע על חייה של ורג'יניה. אחיה, שהיה בן 18 נהג לגעת באיבריה האינטימיים. בני המשפחה למדו בבתי ספר הטובים ביותר. הבנות למדו בבית. למרות זאת, אביהם לא מנע מהן השכלה. וירג'יניה גדלה והייתה לילדה חיוורת ויפה, בעלת עיניים ירוקות, ועצבים חשופים במיוחד.




ב1895 כשמלאו לה 13, נפטרה אימה מסיבוך של מחלת השפעת. בעקבות מותה, לקתה וירג'יניה בהתמוטטות עצבים, הראשונה בשורה ארוכה של התמוטטויות והתקפי אנורקסיה נרבוזה, שילוו אותה עד יום מותה. מעט ההגנה שנתנה האם לוירג'יניה ואחותה אבדה. וכך, שני אחיה למחצה פקדו את מיטותיהן באופן קבוע. בשנת 1904 מת אביה של וירג'יניה, והיא חוותה התמוטטות נוספת. היא קיימה עם אביה מערכת יחסים אמביוולנטית של הערצה ושנאה. מצד אחד הודתה לו על שהכיר בכישוריה ועודד אותה לרכוש השכלה ומצד שני רעדה מפחד בכל פעם שהיה משתולל בבית. בהמשך אמרה שאם אביה היה מאריך ימים לא הייתה הופכת לסופרת לעולם.


מחזרים לא חסרו לוירג'יניה. יופיה, פיקחותה וכשרון השיחה שלה, הביאו לה יותר מהצעת נישואים אחת, אולם היא דחתה את כולן משום שלא הייתה מוכנה לממש את חיי הנישואים. בסופו של דבר נעתרה ללאונרד וולף, יהודי, ונישאה לו. היא הייתה בת 30 וטרחה לציין בפניו כי אין לה אליו כל משיכה מינית ועוד אמרה 'אתה נראה כה זר ואני לא יציבה' ובכל זאת היא הוקירה אותו על שנים של חיזור ומסירות.


וולף קרא את ספריה ועודד אותה לכתוב ואף הוציא אותם לאור משום שלא הייתה מצליחה לעשות זאת לבד, שכן סבלה מחרדות והייתה מתמוטטת לאחר כתיבת הספר. את ספריה מאפיינת סטריליות מינית, והפגנת המיניות הגדולה ביותר שתיארה הייתה נשיקה בין שתי נשים.

ו

ירג'יניה חיפשה את קירבתן של נשים גדולות וחזקות שיעניקו לה את החום שחסר לה. אחד הקשרים הידועים שלה היה עם הסופרת ויטה סאקוויל-וסט.


וירג'יניה גילתה מעט מאוד סובלנות כלפי סביבתה. היא הייתה אישה מרושעת, שיכלה להקדיש לא מעט משפטים ארסיים לשערות הכהות מדי שעל ידיה של אישה ממכרותיה. היא הייתה קנאית, ואהבה לראות את מבוכתם של אנשים שפגעה בהם סתם, ללא סיבה מיוחדת. היא כינתה את מבקרי הספרות והמו”לים 'עולם תחתון'. אנשים שנותנים את דעתם למכירת ספרים יותר מאשר לאיכותם. היה לה כשרון לתחקר אנשים כדי שיסגירו בפניה את סודותיהם הכמוסים ביותר. הסודות הללו, על כל פרטיהם, הופיעו אחר כך ביצירותיה. הריאליזם שלה היה מדויק מאוד, עד שניתן היה לנווט ברחובות לונדון באמצעות התיאורים שלה.



בגיל 22 ניסתה להתאבד בקפיצה. פעם אחרת ניסתה לשים קץ לחייה באמצעות בליעת כדורים. לאורך כל חייה נעה וירג'יניה בין יצירה אובססיבית לחידלון גמור. בתקופות בהן כתבה הייתה מסוגלת להתיישב לשולחן העבודה בשמונה בבוקר, ולקום ממנו בתשע בערב. כותבת וקורעת, וכותבת מחדש את מה שקרעה, בצורה בהירה יותר. ליאונרד עקב בקפדנות אחרי אשתו, ותיעד את מצב בריאותה היומי: כיצד ישנה, מה מצב הרוח שלה, האם עבר עליה לילה רע. אחת לשבועיים היה שוקל אותה. כל ירידה במשקל תועדה בחרדה. בתקופות הקשות היא הייתה שומעת קולות, שהאיצו בה לעשות מעשי טירוף. היא האמינה שמקור הקולות האלה באכילת היתר שלה, ולכן עליה להרעיב את עצמה. התקפי הטירוף הפכו אותה לאלימה ולסוערת, לשונאת העולם ולשונאת בעלה. היא שנאה את גופה וסבלה מבעיות אכילה. לא פעם האכיל אותה בעלה במו ידיו. היא הרבתה לחלות וחודשים רבים לא הייתה מסוגלת לצאת מחדרה לקחת עט ולכתוב. בעלה הגביל את כתיבתה לשעה ביום. בעצה אחת עם רופאיה החליט שאסור להם להביא ילדים לעולם.


וירג'יניה קינאה באחותה ונסה, על שיש לה ילדים. וכך כתבה 'כמו גל של כאב המתפשט סביב ללב, מטלטלת אותי. אני אומללה. אומללה!. אבל מדוע אני מרגישה כך? אני מתבוננת. ונס. ילדים. כישלון. כן. מצאתי. כישלון, כישלון.'.

עליית הנאצים לשלטון עוררה בה חרדה נוספת. פרוץ מלחמת העולם השנייה והפצצת לונדון העלו עוד יותר את מפלס החרדה שלה. היא פחדה שהגרמנים יפלשו לבריטניה, וידעה שבגלל בעלה יהודי, לא תוכל להינצל. מאחיה היא קיבלה מורפיום, וגם שמרה לעצמה בקבוק רעל, שתוכל להתאבד. היא אף דאגה לפח דלק, בשביל להתאבד בצוותא בגזים של מפלט המכונית.


ב-1940 נהרס ביתם עד היסוד באחת ההפצצות בלונדון ובני הזוג עקרו לכפר רודמל שבדרום אנגליה. בשנת 1941 סיימה לכתוב את הרומן האחרון שלה 'בין המערכות'. שוב חזרו התקפי הדיכאון שלה, אך הפעם לא יכלה לשאת אותם. בצהרי יום שישי, 28 במרץ 1941, יצאה וירג'יניה מהבית לעבר הנהר אוז. היא לבשה מעיל גשם אפור וארוך ובידה נשאה מקל הליכה. משהגיעה אל הנהר, הניחה את המקל על הגדה, ואט אט נכנסה אל תוך המים. בכיסיה דאגה לשים אבנים גדולות כדי שלא תצוף.


בעלה, שעבד בגן, וראה כי אשתו מבוששת לחזור, רץ אל גדות הנהר. הוא מצא את מקל ההליכה, חיפש אותה זמן מה, ואחר כך פנה לביתו, להודיע למשטרה. כמו גיבורה ספטימוס סמית, התאבדה גם היא בטביעה. 'היה במוות חיבוק', כתבה 'כמו של מאהב'. (נערך מתוך הספרות הכללית, גיליון עולם האישה/ חיי אישה מאת קובי צבי עמ' 204-206).





כתבי היד שלה:

בכתב היד הראשון שלה רואים תנועה וחוסר שקט אבל גם קור רגשי. הוא חסר עגלוליות וזוויתי. הזוויות חדות ונעשות בקווים נחרצים. חוסר השקט וריצוד האותיות מתבטא גם במגמת רעפים יורדים, נפילת המילים בסוף השורה. ובכך מתבטאת תחושת הדיכאון שליוותה אותה לצד הביקורתיות והנוקשות שלה, חוסר באמפטיה וחדוות חיים.

לעומת זאת, מבחינה אינטלקטואלית יש ביטוי ליצירתיות בקישורים המיוחדים ולערנות שכלית בתנועתיות הכתב. חילופי הלחץ ועובי הקו אינם שטפיים, יש פה ושם הצפות, לצד קו חיוור וקווי כיסוי. אלו מלמדים על תחושת חוסר היציבות וההצפה הרגשית אשר הייתה פוקדת אותה מפעם לפעם. לצד הרצון להסתיר את המתחולל בנפשה. התחושה שהבסיס לא מספיק יציב, נפילות לעומק לצד התעלות יצירתית. אולם גם לסקרנות, הרצון לדעת, להכיר ולחקור יש בכך ביטוי.

ניתן לראות כי צורת הכתב היא ברובה שלדית והקערות מכווצות. תמונת הארגון תקינה ויש שמירה טובה על המרווחים. אפשר לשים לב לחתימה שלה שדומה לכתב היד ומצביעה על האותנטיות שלה. אך היא גם גדולה יותר וממורכזת ומעידה על המודעות שלה לכישרונה ועל הרצון שלה להותיר חותם באמצעות כתיבתה.

מדי פעם יש ניתוקים במילים, אות מסוימת 'בורחת' מהמילה, ומעידים על תחושת חרדה ובהלה, ניתוק חברתי או ניתוק רגשי.




הכתב השני מוטרד, עייף. הקישורים רשלניים. הזוויות הנחרצות נחלשו, ניתוקים ברצף הקו מלמדים ביתר שאת על תחושת חוסר החיות והויטליות הירודה אשר ליוותה אותה.

באופן כללי ניתן לראות שכתב היד מבטא את הסערה הרגשית בו הייתה נתונה, לצד האינטלקט החריף שאפיין אותה.


כתבה: גילה כץ

42 views

תתקשרו, נדבר!

054-4679746

gila.mkav@gmail.com

רחוב הקרן 4 א' פתח תקווה​

© 2018 כל הזכויות שמורות למרכז הישראלי לגרפולוגיה | עיצוב אתר WixMeUp | הצהרת נגישות